מסך ערפל – עלון פרידה
הייתה לי תחושה שמסך הערפל ששמו "האיום הקיומי על מדינת ישראל" הולך מתפוגג. לרגע אנשים הרימו את ראשם וחשבו. חשבו שאולי פעם היה יותר טוב, חשבו שיש להם זכות לחיות ולא רק לשרוד, חשבו שיש להם זכות לצפות מהמדינה שתיקח ותדרוש מחדש את אחריותה על תחומים שהקפיטליזם נוגע בהם את נגיעתו המעוותת. אנשים חשבו שאולי המחשבה הכלכלית והשיח ישתנו.
אני יכול עכשיו להתחיל את הפסקה הבאה באיזו אמרה שנונה וצינית: "אז חשבו". אבל לצערי אין מקום למחשבה הזו בתקופה הזו. אין מקום יותר למחשבה בכלל, אם תחשבו על זה. המחשבה השלטת במדינה, בממשלה, בעיתונות, היא המחשבה שאין לנו לחשוב אלא על מה שלא יאפשר לנו לחשוב יותר. זאת אומרת, אנו חייבים לחשוב כל הזמן על התמורה שעלינו לשלם כדי שהמדינה תגן עלינו בפני איום כזה או אחר. פעם התמורה הזו הייתה ילדינו על מגש הכסף. היום התמורה, אם לומר בפשטות, בבוטות, בסגנון עממי, כזה שלא יופיע בספרי פילוסופיה, היום התמורה היא הכסף. כסף לחינוך, לרווחה, לדיור ציבורי, לצדק חברתי – כסף שלא יופנה יותר אל תחומים אלה. אלו מושגים "נעלים" שנמחקים להם בדרישה לפנות מקום למחשבה היחידה שמתקפת בעצמה את זכות קיומה: האיום הקיומי.
אבל קיום, להזכירכם, איננו חיים. גם אבן קיימת. והייתה תחושה במשך שלושה שבועות ביולי-אוגוסט שהאנשים במדינת ישראל דרשו לעצמם את הזכות לחשוב מחדש – לחיות, ולא רק להתקיים. אבל המסך ירד שוב, ושוב האיום הקיומי, הקיום האיום, הקיום שמוחק כל סממן למחשבה אחרת, מצא את דרכו אלינו. מסך הערפל של האיום הקיומי הוא אולי רק מסך, אבל מאחוריו יש את אותו מסך בדיוק.
אם כך, הפרויקט שהצבנו בתחילת דרכנו, שמטרתו הייתה להחזיר את המחשבה והחשיבה מן המקום אליו הן הוגלו, נכשל. אין מקום פה יותר. ולכן הגיע הזמן להוריד את המסך על העלון הזה. היו שלום.
טל,
1 בספטמבר 2011 ב-20:37:
מיכאל יקר
לא קראתי באופן יסודי את מכתב הפרידה שלך, אך הוא רגיש ומעורר דמעה (אצלי על כל פנים) אני מקוה שאין זה מכתב פרידה ממדינת ישראל…. אוהבת אותך ומאחלת לך את מיטב האיחולים להצלחה בעבודת המחקר שלך ובחייך בכלל, גבי