יש משהו כל כך קורץ בלדבר על הדימוי, ללכוד בשפה את מהותו. אבל הדיבור והדימוי שונים מהותית זה מזה. בעוד שהשפה  מחוררת כרקמת תחרה או כרשת דייגים, הרי שהדימוי הוא שלם, אחיד, אינו מציג אף חור. הוא לכאורה לא מפספס שום דבר. ולמרות זאת, האם זו אכן מהות הדימוי? או שמא
הוא פועל תחת לוגיקה אחרת,  לא   של   פנים  וחוץ,  אלא לוגיקה שמשאירה מקום למה שלא מיוצג?

אם בגיליון הקודם הצענו לחשוב על הדימוי כמה שיכול לייצר מבנים חברתיים, הרי שגיליון זה בא להציע נקודת מבט אחרת, שמנסה לתפוס את הלוגיקה האחרת הזו. השפה של גיליון זה היא רשת הדייגים שלנו, אבל כמו שהמאמר מראה, הרשת הזו תמיד תיתקל בגבול של הנראות. משהו תמיד לא יילכד שם, יישאר מחוץ לדימוי.