מתי דימוי מסקרן אותנו? אפשר לטעון שדימויים שמסקרנים אותנו הם כאלו שמתעסקים באיזשהו אופן בגבול של עצמם, בקשר בין הנראה בהם לבין מה שלא נראה.

הציורים הראשונים, על פי הפילוסוף הצרפתי בן זמננו ז'אן לוק ננסי,  היו הטבעות של כף יד*. האדם לא טבל את ידו בצבע והטביע אותה על קיר המערה, אלא שרטט את גבולותיה כך שצורת היד נשארה ריקה. אבל מה היא היד הריקה הזו? היא שום דבר חוץ מהזרות של האדם עצמו. אין לה תפקיד שאפשר למשמע (כלומר לקחת משהו, לעשות פעולה כלשהי). הציור, כאשר הטבעת היד היא הפרדיגמה, טוען ננסי, הוא תחושת ההתרגשות, המשולבת באימה שחש האדם לנוכח מראה עצמו כזר. אם נבין את רגע הולדת הציור לא כמיתוס קדם שפתי, אלא כרגע שהוא מבני וחוזר בכל עבודת אמנות, נוכל לחשוב על הרגע הזה כאינהרנטי לכל דימוי אמנותי באשר הוא. כלומר יש יסוד מבני בדימוי שמכיל אלמנט בלתי מפוענח, שלא ניתן למִשמוע.

ננסי טוען שהדימוי קורא לנו "לראות את הבלתי נראה"¹ . כלומר, דרך הדימוי אנו נתקלים בגבול של הנראות. הדימוי באופן משונה מראה לנו שמה שמיוצג בו זה לא הכל, שיש משהו שלא מיוצג ושלא יכול להיות מיוצג בו. כלומר, מתקיים פער בין מה שמופיע, מה שיש לו נוכחות במרחב החזותי ובין מה שנראה, מה שהסובייקט מסוגל לראות. באופן שעל פניו הוא פרדוקסאלי, ההצבעה הזו על מה שמעבר לו מצד אחד תוחמת את גבולות הדימוי אך מצד שני, היא מה שעושה אותו לדימוי אמנותי. הדימוי, באופן מבני לו, טומן בחובו את אי האפשרות שלו לתפקד באופן מלא ושלם. גבול הדימוי מצטייר באופן היחידי שבו הוא יכול להצטייר- דרך מה שכן רואים. כמו שבלונה נגטיבית, מה שלא רואים, מופיע דרך העדרו.

אצל ננסי, אם כך, גבול הדימוי הוא מבני; לפי ננסי, דימוי הוא מה שמתעמת עם ההבחנה בין מה שמוחש לבין מה שחיצוני לו, מה שהוא מכנה "קדוש" ובו זמנית משמר אותה על ידי דו-שיח מתמיד איתה². דימוי יפסיק לתפקד כדימוי ברגע שיפסיק להתכתב עם החיצוני לו. ננסי נותן שם לאותו גבול ואומר:

"המוות הוא בדיוק מה שלא נראה או מה שלא מ(י)וצג".

הטענה מופיעה בפרק מתוך ספרו "ground of the image" העוסק בשואה כפרדיגמה לאירוע בלתי נסבל ומראה כיצד לא ניתן לייצר דימויים שלה. השואה מסמלת את הטראומה פר-אקסלנס, "מה שמחוץ לכל משמעות"³  ובכל זאת האמנות לא מפסיקה לנסות ולסבוב סביב המוות. דימוי, כאמור מתפקד, לפי ננסי, בשני ערוצים: הוא מצריך מצד אחד גילום ויזואלי ומצד שני, ובו זמנית, הצבעה על מה שלא מיוצג בו, על הלא ויזואלי. המוות הוא מה שלא ניתן לייצג אותו לעולם, זה היסוד הבלתי נתפס, הבלתי ניתן למשמוע או לסימון. הוא בדיוק היסוד החיצוני למשמעות אבל שסביבו סובבת האמנות כולה. למשל היד שצוירה על המערה מפסיקה ברגע הציור שלה להיות חיה, לרצות, להיות ממושמעת.
אפשר לחשוב על זה כך:  בניסיון לייצג את השואה קיימות שתי אפשרויות, שתיהן נועדו לכישלון: או שמתבטל המימד הטראומטי בה, משום שהיא הופכת לדבר מה שניתן לייצג; או שהדימוי מפסיק לתפקד כדימוי אמנותי, משום שהוא מפסיק להתכתב עם מה שמעבר לו והופך (למשל) להנצחה של השואה, או לייצוג פורנוגרפי שלה.

אין כאן בשום אופן טענה מהסוג "אחרי אושוויץ כל אומנות היא מעשה ברברי". אלא אושוויץ מתפקדת כמיטונימיה לכל אירוע בלתי נסבל, המעיד על אפשרות של סוף לאמנות, אבל כזה שהאמנות מתכתבת איתו, מצויה בדו שיח מתמיד איתו מאז ומעולם כחלק מהוויתה, מהצורה שלה (מה שננסי קורא לו vestige). כלומר "להיות אמנות" משמעותו להתכתב עם הגבול שלך, עם מה שפנימי לך ומה שחיצוני לך בו בזמן. האמנות שואלת ללא הרף על גבולותיה ואפשר להגיד שכל נקודה בתולדות האמנות, כולל ההצהרות השונות על מותה של האמנות, היא תשובה לשאלה הזו.

* ראו מערת Pech-Merle  בצרפת, בציורים שצוירו לפני 200,000 שנה.
1 ראו ספרו של ננסי: The Muses, עמ' 59 (להפניות מלאות, ראו "לקריאה נוספת").
2 ראו ספרו של ננסי: The Ground of the Image.
The Ground of the Image 3 , עמ' 33.

כריסטיאו בולטנסקי, The Storehouse, 1988. העבודה המציגה פורטרטים מוגדלים הלקוחים מתמונת מחזור של בוגרות בית הספר התיכון על שם חיות בוינה ב31′.   העבודה נמצאת באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

לקריאה נוספת

ז'אן לוק ננסי (Jean-Luc Nancy, נולד ב- 1940) הוא פילוסוף צרפתי בן זמננו שמתעסק במגוון רחב של תחומים. בנוגע לאמנות בולטים ספריו:

א)

The Muses, trans. by Peggy Kamuf, ed. Werner Hamaker & David Wellbery, Stanford University press (1996)

ב)

The Ground of the Image, trans. by Jeff Fort, Fordham University press, New York (2005).

תגובה אחת