לפני שנה וקצת עברתי לדירה חדשה. כן, המילה דירה די קטנה על הבית הזה: בית שהוא כמעט בית פרטי, עם גינה גדולה, עץ אשכוליות, עץ תפוזים ועץ שסק בחצר. ואחרי מגורים של כמה חודשים, כשהירקות החלו לגדול והתחלתי לאפות לחם באופן קבוע, נראה היה שאני למעשה גר בתוך צימר. אבל צימר הוא מקום שאתה בא אליו רק לכמה ימים, כאורח, ואולי הייתי צריך לזהות את העובדה הזו כבר בהתחלה, כשהחתולים של הדיירים הקודמים, שירדו מהארץ, שוטטו בחצר כאילו הייתה שלהם. בסופו של דבר הם נעלמו, למרות שמידי פעם רואים אותם פה ושם.
אז מתי באמת הכרתי את הבית שלי, אם המצב ה"טבעי" שלי הוא מצב של היות-אורח, בעוד החתולים שנעזבו הם הבעלים האמיתיים? נראה לי שהפעם הראשונה והאחרונה שבאמת הכרתי את המקום שאני גר בו הייתה ביום הראשון שהגעתי אליו. כשידעתי בוודאות שהוא לא שלי. שמישהו אחר גר פה ועכשיו הוא כבר לא. ברגעי המעבר האלה, שבהם, מצד אחד, אין תביעת בעלות על הבית; ומצד שני בהם נמצאתי על סף הכניסה ל(עוד) דירה שלכאורה אוכל לקרוא לה בית – ברגעים אלה יש שסע, יש צרימה כזו, זו שצורמת באוזניך "זה לעולם לא יהיה שלך" – והצרימה הזו נוכחת למולך. אבל אני בחרתי לעצום את עיני ולחתום על החוזה.
אז כשבאנו לפה ישר התחלנו לנקות, לשפשף, לעדור את האדמה, להפוך את הכל, שאף זכר מהדיירים הקודמים ואלה שקדמו להם לא יישאר פה. כי מה שנוכח לנגד עיני הוא העובדה שזה לא שלי. זה פשוט לא. וכמה ימים אחר כך, כשכל החפצים היו מוצבים ב"מקומם", כשהכל הבריק מניקיון, ששום זכר לחיים אחרים לא נראה באופק – או
לפחות כך חשבתי – אז יכולתי לומר: זה שלי. עכשיו זה נראה לי מוכר. שללתי את השלילה¹. אבל שלילתה של השלילה איננה חיוב. העובדה שטשטשתי את הפער ביני לבין המקום שאני חי בו לא מעלימה אותו. היא לא מעלימה את העובדה שתחושת ההרמוניה המדומה שיש לי עם הבית מתכוננת מהפער הזה, מהשלילה הזו. מהעובדה ש"זה לא זה".
אז אני בא כל יום הביתה מהעבודה, מהאוניברסיטה, מהמכולת. הבית הוא תמיד אותו בית וכל יום מאז אותו יום שעברתי אליו הוא נהיה יותר ויותר מוכר. אני מכיר את המרצפת השקועה לעומת המרצפות האחרות. את הסדקים הקטנים בקיר הנוצרים מהיסחפות האדמה. את הטיח המתקלף באמבטיה. את הדלת שקצת חורקת. ובאמת הייתי רוצה לחשוב שאני מכיר את הבית כל יום. ככה לפחות הייתי רוצה לחשוב. אבל הסדקים האלה בקירות, השקיעה של המרצפות, הקילוף של הטיח – הם מתרחשים כל יום, מפצלים את תחושת ההיכרות שלי, מעלים מחדש את השלילה שלה. הזרות הזו תמיד תהיה כאן; ולא הייתי אומר שמהותה נחשפת על ידי סדקים וחריקות כי היא לא צריכה להיחשף. היא תמיד-כבר פועמת בחיי היום יום שלנו: בתמונה התלויה כך שתסתיר את הטיח המתקלף, במפה המכסה את כיעורו של השולחן, במלחיה המונחת כך כדי לכסות את כתם היין שלא יורד.
אך גם אם הייתי בונה את ביתי בעשר אצבעותי, זה תמיד לא יהיה "זה". כי כל סדק בקיר, כל חריקה של דלת, כל חתול שמשוטט בחצר, כל אלו יבהירו לי – השסע הזה ביני לבין הבית תמיד יהיה נוכח. תמיד תחושת השייכות תחמוק ממני, תעוכ/קל על ידי הסדק.
ואולי זה רק אני.
1 פרויד דיבר על הקשר בין השלילה (שלילת הפער, במקרה שלנו) לבין ההדחקה (הדחקת העובדה שאנו לא ב"בית"). ראו "קריאה נוספת".
לקריאה נוספת:
1. פרויד. למרות שפילוסופים רבים עסקו בשלילה, מאמרו של הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד (Sigmund Freud, 1856-1939) : "על השלילה" מרתק בכך שהוא עוסק בקשר בין המודחק לבין מה שנשלל מהידיעה. ע"פ פרויד, ע"י שלילתו של דבר מה אנו מביאים את המודחק לידיעתנו, אך תהליך ההדחקה עדיין ממשיך להתקיים. ראו: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות (הוצאת דביר, 1988).
2. בנימין. וולטר בנימין (Walter Benjamin, 1892-1940), פילוסוף גרמני, כתב, כבר ב-1933 על הניכור שלנו מסביבתנו, על סוג של עקבה שלא ניתנת להשארה בבית: "הם [הבאוהאוס] יצרו חדרים שקשה להשאיר בהם עקבות" במאמרו "ניסיון ודלות". מומלצים לקריאה שני הכרכים של מבחר כתבים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992, 1996).
אני לעומתך חושבת שבית זאת המשפחה ולא סדקים וחריקות. ואם אין לך משפחה אין לך בית. כשעברנו דירה הייתי שמחה מאוד. נכון, היה צורך בשיפוצים, אבל עם המשפחה שלי אני תמיד מרגישה בבית.