על "מבעד לחדר" – עבודה של האמנית תמוז בינשטוק (מאת נעמי שמחוני)
ביום חמישי נסעתי למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון לראות עבודה של תמוז בינשטוק¹ . משהו לא מסתדר לי כבר במשפט הראשון, אולי בגלל שהעבודה מערערת על ההנחה שיצירות האמנות ניתנת לראיה. זוהי הנחה בסיסית כל כך עד שאנו לא מבחינים בקיומה: בדרך כלל, כשאנחנו מבקרים בתערוכות הראיה משמשת כאמצעי לידיעה. מתוך הניסיון שצברנו, אנחנו יודעים שיצירות אמנות מציעות לנו חוויה חזותית, ולכן מצפים לראות משהו; התשוקה לראייה היא ידע מוקדם שמתלווה למפגש עם יצירת האמנות. זהו ידע המעצב כל יצירה כשדה ראיה, שאנו מבקשים לתפוס במבט. את עבודתה של בינשטוק אי אפשר לראות במובן הרגיל של המונח: הצופה בעבודה נכנס לבד לחלל תצוגה ריק, שבשני צידיו יושבים שני משתתפים; כאשר הוא מתהלך בחלל מפרשים המשתתפים את פעולותיו. מבעד לפרשנות זאת, תוך כדי תנועה, הקשבה ותגובה, מגלה המבקר את נוכחותו בחדר בלתי נראה, המתהווה בדמיונו.

איך כל זה קשור להפקה ושעתוק של ידע? עבודתה של בינשטוק ממקמת את שאלת הידע בין הנראה לבלתי נראה. כל מפגש בין מבקר לעבודה יוצר ידע חזותי חדש, שאינו נוכח בתחום הנראה. נדמה שהעבודה מבקשת לאחוז באותו "שטח עיוור" בו מצוי הידע החומק בכל תהליך בו מיוצר ומשוכפל ידע קודם.
העבודה בוחנת את התלות ההדדית בין הראיה והידיעה. תלות זו מאפיינת את היחסים בין היראות ועיוורון, בין התבוננות ותיאור מילולי: העבודה מתמקמת בתווך בין חלל התצוגה החשוף למבטם של הצופים ובין החדר המתואר. באילו אופנים מעצבים קולותיהם של המשתתפים את חזותו של החדר המופיע בדמיונו של הצופה? הראיה מוגדרת בפרויקט כשעתוק ידע: הראיה יוצרת, מוסיפה, מרכיבה, ובו בזמן מאבדת, מטשטשת, ושומטת. הראיה מעורבת תמיד בידע קודם; נתמכת בדימויים ומושגים, מערבת בין ידיעתנו ובין מראות עינינו.

ובכל זאת, העבודה מותירה אחריה צילום; כל מבקר בחלל מותיר אחריו סימן, עדות, שארית. כל צופה מצולם בחשיפה ממושכת; שאינה מאפשרת לקבע תנועה; כך שאם המבקר מתנועע לכל אורך ביקורו בחדר, דמותו אינה מקובעת בצילום, אלא מותירה רק סימן מעורפל². הניסיון לצלם את המבקר מקביל לשעתוק הידע: זו יצירה של ידע חדש על בסיס הידע שקדם לו, במקרה זה – על ההתרחשות בחלל התצוגה. הצילום יוצר עדות טפילית: הוא אינו מאפשר ללכוד את הדימוי שהמבקר רואה בדמיונו; ולא תמיד מאפשר לזהות את המצולם ואת תנועותיו. הצילום מתעד מפגש בין מבקר ובין חדר שאינו נוכח בחלל התצוגה, אך מציג את חלל התצוגה, שאינו נוכח בחוויה של הצופה.

עבודתה של בינשטוק מתארת תהליך של היווצרות ידע, תהליך בו כל ביקור בחלל התצוגה יוצר ידע חדש. כמו הצילום המבקש לתעד את החוויה ש"מבעד לחדר", היא מתקיימת בתנועה המטלטלת בין נוכחות והיעדרות, ומעידה על הקושי שבאחיזה בבלתי-מוחשי.

1  "1000 מ"ר סגנון חופשי". תערוכה קבוצתית במרכז לאמנות דיגיטלית חולון, 30.7.09-15.8.09.  העבודה "מבעד לחדר", מאת תמוז בינשטוק, בתמיכת מכון דאזארטס, אמסטרדם; תוצג באוקטובר 2009 בפסטיבל דיסקורס לתיאטרון חדש, גיסן, גרמניה.
2 הצלמת אביטל וויברן היא שותפה יוצרת בעבודה. לעבודותיה השפעה רבה על הפרויקט והצילום שבו.