גליון 6 הוא זמן להתבוננות פנימית: "אסופה" הגדירה לעצמה למטרה להעביר ידע אל מחוץ לאוניברסיטאות. האין זה תהליך שמחייב השטחה ובהכרח כרוך בו אובדן של ידע? האם אנחנו מצליחים ליצור דיאלוג מעניין עם טקסטים ולייצר ידע חדש או שאנחנו מציעים שכפול פשוט של ידע שלא מקדם את החשיבה?

איך נוצר ידע חדש? אולי תמיד ביחס לְ ובהתכתבות עם ידע קודם. בניית ידע חדש כרוכה בציטוט, עיבוד, התמודדות מול וביקורת על ידע קודם. כדי ליצור ידע חדש צריך להתרחש אקט. כלומר, צריך להיות איזשהו חתך, שבר, משהו צריך להיווצר. שכפול פשוט, כמו רפרודוקציה של המונה ליזה, למשל, לא מעניין. לא רק שאינו מעניין, הוא אינו מקדם אותו לשום מקום. כמו  המפה בסיפור של בורחס הוא משטח, מבטל את העומק שבשכבות הקודמות, ברב מימדיות של המציאות ושל הכתיבה האקדמית.

ובכל זאת, ייצור ידע חדש, כחלק מההתמודדות עם הידע הקודם, כולל בתוכו תהליך של הפשטה: מימד מסוים נבחר בטקסט, הרעיונות בטקסט המורכב, הופכים לחד מימדיים, על מנת שנוכל להתלבש עליהם, כמו קנוקנות המלפפון בגינה. זה חלק הכרחי בתהליך.

מה בכל זאת שונה? וויקיפדיה, למשל, לא מנסה לייצר ידע חדש. אין כאן בעיה כביכול, מדובר במכשיר הפצה המוני של ידע, שמשכפל ומפיץ. בדיוק כמו אותו פוסטר של המונה ליזה. מה הסיכון בכך? ראשית, שמכשירי השכפול יתיימרו להיות משהו אחר, כל דבר שהוא לא מכשיר שכפול והפצה. שנית, ומה שבעיני הוא הבעייתיות הגדולה, היא השכחה של האקט של הטקסט הקודם. הטקסט הופך להיות מייצג חדש של הטקסט הקודם. היום אנשים, ובניהם אני, מחפשים מהירות, קיצורי דרך; לדעת מה היידיגר אמר בסטיקר. זה כמו לקחת את הפוסטר של המונה ליזה ולתלות אותו במקום המקור; למרות שזה נראה זהה, יש מימד של השטחה. גם הטקסט הקודם נוצר מתוך מאבק והתמקמות ביחס ואל מול מה שהיה לפניו. ההיווצרות מתוך מאבק חשובה, כי היא בדיוק מה שנותן לטקסט את כוחו. כאשר טקסט חי בשלום עם מה שהיה לפניו הוא לא מעניין; הוא לא מייצר ידע חדש. הרפרודוקציה של הטקסט הופכת אותו לדו מימדי ומבטלת את המימד הכוחני, את סימני המאבק שנותרו בטקסט, בדומה לרפרודוקציה של המונה ליזה, שמוחקת את משיכות המכחול של לאונרדו. אך האם ישנה אלטרנטיבה?

אנו בוחנים את עבודתה של תמוז בינשטוק כדרך אפשרית לפיתרון: היעדר ראיית האובייקטים ונתינת שם לפעולות המשתתפים במיצג, יוצרים דרך חדשה להבנת היווצרות ידע ביחס לידע קודם: הידע הקודם, נוכח כבר מראש, בכל תהליך ראייה. הראייה מתפקדת, לכן, במובן מסוים כמו הרפרודוקציה, כתהליך של שיעתוק. זהו אינו שיעתוק משטח אלא כזה שמהווה בסיס ליצירת ידע חדש. במקביל, היא יוצרת ידע חדש בכל פעם, באופן ייחודי ופרטיקולרי החומק מהניסיונות ללכדו ולשכפלו.

אז, אנחנו לפחות מנסים לשלב את הכמעט בלתי אפשרי לשילוב: להציע גישה נוחה לידע קיים מחד ומאידך לייצר ידע חדש או להציע מחשבה מקורית, התמודדות מול מקורות בניגוד לשכפול פשוט שלהם. אם אנחנו מצליחים, זה אתם תשפטו.