תמי ארד רואיינה על ידי יאיר לפיד לפני כמה שבועות. ראיון שהיה מין "ראיון פרישה": פרישה מתפקידה כאשתו של נעדר. היא עשתה מעשה שלא ייעשה במדינה כמו שלנו, שמקדשת את אתוס הלוחם: היא סירבה לחיות כ'אשתו של' והוציאה ספר מפרי עטה. היא "הכתימה" את המיתוס. הכתבה הייתה אמורה לעסוק במוות והיא, "בחוצפתה", מתעקשת לחיות. לחיות בנפרד, במנותק מהמוות, להפסיק לתפקד כאנדרטה.

אבל בעוד אנדרטה אחת נופלת, אחרות קמות. מצבות חיות שהמוות נגע בהן ואין להן כבר קיום עצמאי. שקולן נשמע אך ורק בגלל העובדה שהמוות דפק על דלתן, עשה סיבוב בחצר שלהן. קרנית גולדווסר, נועם שליט ונציגי המשפחות השכולות- האם קולם היה נשמע אילולא הם רקדו, ועדיין רוקדים, עם  המוות? האם המדינה הייתה מרשה לקולם להישמע?

מהו המחול המוזר הזה שאנו מנהלים? איננו אמורים לקדש את החיים? אבל נראה שהמוות הוא זה שקודש, ואלו המקודשים על ידו, הם אלה שיש להם את זכות הדיבור. אולי זאת צריך להדגיש: הזכות היא הזכות לדיבור,
לא לחיים. למי שקודש על ידי המוות אין זכות
לחיים. הנעדר מפסיק להיות אדם, משפחתו מפסיקה להיות משפחה. הוא הופך לגיבור, לסמל, ואילו הם, שלא מרצונם, לדוברים הרשמיים של מדיניות "טוב למות בעד ארצנו".

שיח המוות הולך וגדל ואנדרטות חיות רק הולכות ומתרבות. המוות ממשיך להיות שזור בחיינו, כאשר "מבצעים", הרג, הרס ומלחמה הם החוטים מהם ארוגה השגרה שלנו. שיח כזה, שהופך את המתים לגיבורים, הופך אותנו לחברה שמקדשת את המוות. חברה שמתייחסת לאנשים כסמלים היא אותה חברה שמתייחסת ל- 410 ילדים הרוגים רק כאל מספר.

כאן אנו רוצים להזכיר שיש רקמה אחרת ששזורה, עדינה יותר, שנראה כאילו נהרסה על ידי השיח הדיכוטומי הזה, שחוצה את הכל לשניים: חיים מול מוות, אנחנו מול הם. ברקמה הזו נמצאים שמותיהם של מאות הילדים הפלסטינאים שמתו. ואין כוונה לנקוט עמדה פוליטית, אלא רק להזכיר שיש חיים שנקטעו. ילדים, שהיו להם הורים, אחיות, משפחה.

ושמות.

לקריאה נוספת:

על פי נתוני "בצלם", נכון לתאריך 19.1.09, נהרגו בעזה 1300 בני אדם, מתוכם 410 ילדים.  השמות המופיעים ברשימה לוקטו מתוך מבחר אתרים ישראליים וזרים ומהווים רק קומץ קטן מתוך מניין ההרוגים.

עדויות מזעזעות של תושבי עזה המופצצת, בהן עדויות רבות של בני משפחה שאיבדו את יקיריהן, אפשר למצוא באתר "בצלם": http://www.btselem.org/hebrew/OTA/.