אם אני זוכר/ת נכון, פוקו* כתב איפשהו שתמיד קשה להתחיל שיחה. אולי לכן תמיד מתחילים שיחות עם הגיגים על מזג האויר. משהו קליל, אוורירי, לא ממש מחייב. אחר כך כבר אפשר לגלוש לנושאים קצת יותר כבדים – בית, משפחה, ילדים, עבודה. ככה שגם לנו – העורכים של "אסופה" – קצת קשה להגדיר מה בעצם אנחנו רוצים פה. אבל הרעיון הבסיסי הוא פשוט: הפיץ ידע, ויותר מכך – להפיץ ידע שלא במקומו ה"טבעי", כלומר, האוניברסיטאות. כי לומר שמשהו הוא "טבעי" הוא פשוט ליצור קבוצה הומוגנית שכל מי שלא שייך אליה – עדיף שיישאר באיזו סמטה חשוכה. הרי הוא לא טבעי. ולכן לכתבים שיתפרסמו פה לא יהיה נושא "טבעי". מה שכן יהיה להם זה מין מכנה משותף – אבל הפעם הוא באמת יהיה משותף לכולנו – לכל מי שקורא פסקאות אלו. המשותף הוא היותינו בני אדם.

והנה, כבר הגענו לאמצע הטור, וכבר יותר קל לדבר על הרעיון. בעלון זה יתפרסמו מאמרים וכתבים על החוויות היומיומיות שלנו, בניסיון להבין אותן קצת יותר טוב. לראות מי שולט ומי נשלט, מה "הכרחי" ו"טבעי" בפעולות שלנו, מה נמצא על פני השטח ומהם מבני העומק. אבל העיקר הוא להראות שהמחשבה העכשווית של ימינו לא מנותקת מהמציאות, אלא להיפך: שהיא והמציאות – מהבהייה בטלוויזיה ועד כסיסת הציפורן – שלובים זו בזו. ולכן גם נסיעה בקו 480 לירושלים יכולה להראות לנו משהו על החיים. אבל המטרה אינה להאכיל אתכם בכפית, אלא יותר להכניס אתכם ליער של המחשבה. שני מאמרים בכל גיליון, רשימת הפניות – וזהו – אתם כבר תמצאו את השבילים בעצמכם.

* מישל פוּקוֹ (1926-1984; Michel Foucault), פילוסוף צרפתי.

לקריאה נוספת:

פוקו: ההפניה בדבר העורכ/ת מתייחסת לדבריו של פוקו על השיח (discourse), כמה שבונה את עולמנו בדרך מסוימת ולעיתים אלימה ומדירה. הספר של שרה מילס, מישל פוקו, (הוצאת רסלינג (2005)) מציג הקדמה מאירת עיניים על עיקרי הגותו של פוקו.